מק-בט
מס' הצגה: 297
הצגת בכורה: 01/02/1975
מספר הצגות: 28

יוצרים


מאת :
יוג'ין יונסקו
תרגום :
עמוס קינן
בימוי :
דוד ברגמן
תפאורה ותלבושות :
אלי סיני
מוסיקה :
פולדי שצמן
תאורה :
נתן פנטורין

שחקנים


גלמיס :
יצחק ברקת
קנדור :
אריאל פורמן
בנקו :
ישראל בידרמן
מקבט :
ניסים עזיקרי
מוכר הלימונדה :
יעקב בן-סירא
חייל א' :
אלכס קוטאי
חייל ב' :
יצחק קלוגר
חייל אחר :
יצחק קלוגר
שליש :
יצחק קלוגר
הקצין :
אלכס קוטאי
דונקן :
אברהם רונאי
ליידי דונקן :
תחיה דנון
הנערה :
דליה גור
החייל הפצוע :
יעקב בן-סירא
סמרטוטר :
יעקב בן-סירא
מכשפה א' :
תחיה דנון
מכשפה ב' :
דליה גור
נזיר :
יעקב בן-סירא
חולה א' :
יצחק קלוגר
חולה ב' :
יצחק ברקת
משרת א' :
אלכס קוטאי
משרת ב' :
יצחק קלוגר
מקול :

ביצוע מקהלתי :
מקהלת רננים

הטרגדיה הקצרה ביותר של ויליאם שייקספיר עוסקת בכניעתו של הגיבור לתאוות השלטון, ולו במחיר עקרונות המוסר והצדק.

 

מקבת, גנרל מצטיין בצבאו של דנקן מלך סקוטלנד, מתפתה ליצרו, לשיכנועיה של אשתו ולנבואה רב משמעית של מכשפות מסתוריות הנקרות בדרכו, לרצוח את המלך החוקי ולמלוך תחתיו.

במסכת האירועים המתרחשת בעקבות הפשע, מידרדר מצבו הנפשי והפוליטי של מקבת עד שהוא נותר לבדו, ללא תומכים והוא שוקע באשליות נוספות עד לתבוסתו הניצחת.

במקביל נגלית לנו דמותו הטראגית של מקבת היודע להתבונן בפרשת חייו מן הצד ולהגיע לחזון נבואי עמוק על גורלו וגורל האדם בכלל.

"מקבט ליונסקו הוא רק דוגמה אחת לשימוש הישיר או העקיף שעושים מחזאים מודרניים בדמויות השקספיריות (אפשר להזכיר גם את 'ליר' לאדוארד בונד ולהבדיל, את 'רונקרנץ וגילדנשטרן מתים' של תום סטופארד). המחזאי הרומני-צרפתי לקח את מחזהו של שקספיר 'מקבת' כנקודת מוצא למסע ההתבוננות המודרני שלו בדיקטטורה, בשלטון המשחית, ברצח הפוליטי, בנתינת השלטון באלימות, בדחפים המניעים את הפוליטיקאים, בבדידותו של השליט ובחיפוש הנצחי של האדם אחר האושר והתבונה.

עבודתו של הבמאי דוד ברגמן התעלתה לרוב מעל המכשולים שמציב המחזה והתוצאה הבמתית שהוא השיג - בסיוע תפאורות מתוחכמות ועשירות ומשחק טוב של רוב השחקנים - היא מעניינת, 'גדולה' (במובן של גדולה מן החיים) ולעיתים אף סוחפת. ברגמן יצר הצגה מרהיבה, משוכללת ומסוגננת מאוד, שעובדה עד לאחרון פרטיה. אין ספק שהתפאורה והתלבושות שעיצב אלי סיני הן חלק משלמות ההצגה. התאורה הטובה של נתן פנטורין תרמה אף היא לאיכות החזותית של ההצגה.

כל השחקנים הגישו משחק מחושב, מסוגנן ומתואם. משחקו של אברהם רונאי בתפקיד דונקן, היה אופראי כמעט בסגנון ובהדר שבו. הליכתו לאחור, דרך ישיבתו על כסאו, נפילתו על המדרגות, דרך דיבורו היו מופתיים ומושלמים בסגנונם. נסים עזיקרי - מקבט הפגין שוב משחק וירטואוזי. ישראל בידרמן, בנקו, בצילו האלים והחד משמעי של מקבט, הקרין עוצמה רבה. לתחיה שמואלי היו רגעים מצויינים. אלכס קוטאי ויעקב בן-סירא ביצעו היטב תפקידים שונים.

פולדי שצמן העשיר את ההצגה על ידי יצירת רקע מוסיקלי מגוון ומורכב. התרגום של עמוס קינן שוטף וגמיש. על אף התרומה החשובה של כל השותפים להצגה זוהי הצגה של במאי וזהו גם הישגו של במאי.

עידית זרטל. "דבר". 25.05.1974

מהשחקנים התבלטו ב'אנטי-גיבוריות' שלהם, נסים עזיקרי וישראל בידרמן. לכל אחד מהם היו מונולוגים כשאצל עזיקרי נשמעו ביותר הקפדה על היגוי ואצל בידרמן יותר הדגשה על הרגש. יעקב בן-סירא פירק את המתח בהומור שלו ואלכס קוטאי עיצב דמות קצין אמינה ומסוגננת. אברהם רונאי עיצב את דמות דונקן בכשרון, הוא היה ברוח המחזה והייתה בו מזיגה קומית וגרוטסקית כאחד. תחיה שמואלי כרעה כמעט תחת נטל תפקידה המשולש, אך בתור תפקיד ראשון החזיקה איכשהו מעמד.

ד"ר חיים גמזו. "הארץ" 25.12.1974