כמו צפור בודד על גג
מס' הצגה: 328
הצגת בכורה: 07/04/1979
מספר הצגות: 27

יוצרים


מאת :
גורן אגמון
בימוי :
דוד ברסלבי
תפאורה ותלבושות :
אלי סיני
מוסיקה :
שוש רייזמן

שחקנים


ארלט :
חנה אהרונסון
מרסל :
חגית בן עמי
לבנה :
מירב גרי
קלרה :
עירית לביא
החיילת :
יעל פרל
גלוריה :
סנדרה שדה

ה"עולם התחתון" של גלוריה, לבנה, ארלט, קלרה ומרסל היה "מסודר מאוד", עד שצה"ל מחליט לסדר אותו אחרת.

 

הוא שולח נציגה במדים, קיבוצניקית בת תשע-עשרה, במטרה לשקם את פני הנוף "התחתון" וההתנגשויות בין שני העולמות, בלתי נמנעת.

 

כך או אחרת, החיילת הולכת בעקבות מצפונה למקומות שאיש לא שלח אותה אליהם. כך או אחרת, גם הן, ה"זונות", מגיעות למקומות, שאולי מוטב היה לולא, הגיעו אליהם.

 

זהו סיפורן של חמש נערות, שנתדרדרו לזנות ושל חיילת המנסה להחזירן למוטב וסופן הרע של הכוונות הטובות.

"איפוא עובר הגבול הדק בין הרפורטאז'ה לאמנות על בימת התיאטרון, שואל את עצמו הצופה ב'ציפור בודד על גג'. האם די ברפורטאז'ה כדי להביא את המסר או שמא מדיום התיאטרון מעמיד בפני המחזאי והבימאי דרישות חמורות וקפדניות יותר ? המחזאית גורן נטלה סיטואציה מן המציאות הישראלית והעמידה זה מול זה שני עולמות : עולם הזונות על ההיררכיה והערכים המיוחדים לו, ועולם החברה הישראלית העכשווית היודעת שיש לטפל בנגע הזנות ואשר מנסה לעשות זאת באמצעים מסורבלים ביותר.

בזיכרון נשארת הופעתה של סנדרה שדה בתפקיד גלוריה, 'הקווין' של הזונות. לסנדרה שדה יש נוכחות בימתית חזקה מאוד והיא שולטת בבימה מבלי להרים את קולה אפילו פעם אחת. יתר הבנות עושות כמיטב יכולתן בתפקידים סטראוטיפים במידה זו או אחרת וביניהן בולטת חגית בן-עמי בעיצוב דמות נערת התיכון המתדרדרת לזנות. אם להיות כנה - אני מעדיף התמודדות כזאת עם המציאות הישראלית על בימת 'הבימה' המפוארת על פני הרבה קלאסיקונים שחובה תרבותית לצפות בהצגתם.

לכן, חבל שההצגה איננה אלימה יותר וראליסטית יותר. אולי הדבר כך מפני ש'ציפור בודד על גג' רוצה להיות 'תיאטרון ' - בתחום שבו רפורטאז'ה טובה יכולה להיות מרשימה ואמינה פי כמה.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 12.07.1979

"הצגה כמו 'ציפור בודד על גג' היא יחידה נוספת במחזות המתארים את המציאות הישראלית העולים לאחרונה כמעט על כל במותינו. העלילה מתרכזת הפעם סביב מעין מועדון לשיקום נערות במצוקה, צעירות שהתדרדרו לזנות שהחברה הישראלית מנסה לשקמן. התיאור הוא ריאליסטי רפורטאז'י, הסימבוליקה אין לה הרבה במה להיאחז. אך אני חושבת שאם נשאיר בצד את היומרות הרי זוהי הצגה טובה גם אם אין כאן מחזה גדול.

הבמאי דודו ברסלבי הדגיש בבימויו את ההווי הרפורטאז'י וטוב עשה. השחקניות שלו מופיעות לעיניך כמו מרואיינות בכתבת טלוויזיה. בראש ובראשונה- סנדרה שדה המשחקת את מלכת הזונות, הסרסורית הקשוחה. היא יודעת לערבב היטב את נתוניה הנשיים הרכים עם דרישות הדמות שהיא מגלמת. הכפור המקפיא אותה מבפנים, הרצון להשתלט והכמיהה הכמוסה לקצת רוך. טובה מאוד חגית בן-עמי בדמות הילדה, תלמידת התיכון המתדרדרת לזנות.

מירב גרי היא לבנה, הנאחזת בספריה ומנסה לשקם עצמה בלימודים לבגרות. בסיכום : ההצגה מביאה לזעזוע כלשהו ואני חושבת שבכך היא ממלאה את תפקידה.

חוה נובק. "דבר". 18.05.1979