ניקול
מס' הצגה: 12 (הבימרתף)
הצגת בכורה: 06/1978

 

הסיפור והמחזה עוסקים בתחושת האשמה והקלון האישיים והכלכליים, לאחר מלחמת יום הכיפורים. מייצגיה של תחושה זו הם ברקו, אלוף-משנה, לוחם מהולל בכל מלחמות ישראל, שנכשל במלחמה זו - וניקול, חיילת צעירה, שהייתה פקידה בחטיבה שלו והפכה לאהובתו.

 

המחזה מתאר את ימי הזוהר רבי הכוח ונעדרי הדאגות של טרם המלחמה והימים שלאחריה, שבהם מנסים השניים להינתק זה מזה ואינם יכולים, בשל האשמה המחברת בינהם.

 

ניקול", סיפורו של יצחק בן-נר, נדפס לראשונה בעיתון "הארץ" ב-14.9.75 ואחר-כך נכלל בקובץ סיפוריו, "שקיעה כפרית"".

 

 זהו נסיון לתרגם את הסיפור, תכניו ואיכויותיו לקצב ולטכניקה תיאטרליים, תוך שמירה על צבעים ואופי ספרותיים-מקוריים.

"בן-נר אינו כותב מחזות. בסגנון הכתיבה הפרוזאי שלו בגוף שלישי (כמו ב'ניקול') הוא מצליח להעביר דקויות של רגש ותחושה המיוחדים רק לפרוזה. בתרגום לשפת בימה מומחשים הדברים וחדלים להיות רצף מילים המשפיע על הקורא. המחשה זו היא בעוכרי ההצגה שב'הבימרתף'. הסיפור הוא סיפורה של ניקול. הוא מתרחש ברובו בתודעתה והיא מרכז הסיפור.

עיבודו של ד"ר ראול היימן לבימה עושה את ניקול לשוות ערך למשתתפים האחרים בסיפור. ואפילו יותר מכך - הוא עושה אותה לסטאטיסטית בסיפורם של האחרים. אך סיפוריהם של האחרים הרבה פחות מעניינים מאשר סיפורה של ניקול. על המחזה אין לומר הרבה. תפקידי השחקנים דלים מאוד והם נדרשים לשחק "רגשות" במקום דמויות. לרולף ברין וללינדה הריס היו כמה רגעים משכנעים ואותם דברים אמורים גם לגבי עמוס טל-שיר ויגאל אבן אור.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 23.7.1978