זרים (אתה כסא, אני מים)
מס' הצגה: 520
הצגת בכורה: 27/05/1999
מספר הצגות: 91

יוצרים


מאת :
יהושע סובול
בימוי :
נולה צ'לטון
תפאורה ותלבושות :
עדנה סובול
מוסיקה :
שלמה יידוב
תנועה :
דניאלה מיכאלי
תאורה :
נתן פנטורין

שחקנים


גצל :
מוני מושונוב
מדלנה :
סנדרה שדה
בנהוטו :
ג'יי גונזלויס
השומר :
אלכסנדר טשרניחובסקי
קולה המוקלט של בתיה :
דבורי ריס

 

גצל, ישיש ערירי מוותיקי היישוב, מטופל ע"י מדלנה, עובדת זרה מרומניה, ובינהם מתפתחים יחסים של חום, מסירות וחמלה.

לביתו של גצל מגיע אהובה של מדלנה (בנהוטו) עובד זר מסיירה לאונה, מבוקש ע"י המשטרה כחשוד בפעילות ארגונית בקרב פועלים זרים. גצל מאמץ אותו כבן, ושלושת האנשים העקורים מארצותיהם ומסביבתם הופכים למעין משפחה חמימה, עד שהמציאות פולשת באכזריות לתוך עולמם.

המחזה מטפל בדרך אנושית, משעשעת ונוגעת ללב, בבעיה כאובה, שמשותפת לחברה הישראלית ולחברת הרווחה בארצות המערב, של עובדים זרים, הזדקנות האוכלוסיה והתפוררות המסגרת המשפחתית שאמורה לסייע לאדם כשהוא נזקק לתמיכה ולסעד.

"מוני מושונוב וסנדרה שדה בתפקידים הראשיים הופכים את הטקסט המיוחד הזה למופע אנושי ממדרגה ראשונה. מושונוב מצליח לגשר על פער הגילים שבינו לבין הדמות בלי להפוך לקריקטורה של זיקנה. כל תנועה וכל הברה שלו הם מלאכת מחשבת של עבודה משחקית מדוייקת ומכוונת.

סנדרה שדה, רכה וסמכותית במידה מספקת. היא אמנם האחות הרחמנייה, אבל היא יודעת מתי להקרין קשיחות וליצור קונטרה מתאימה לשגעונות הזיקנה. מרשימה בעיקר תחושת הקשר בין שתי הדמויות, בהדרכתה של הבמאית הוותיקה נולה צ'לטון שיצרה דואט מושלם. תמונת הסיום בין גצל למדלנה מותירה אותנו עם הצגה מרגשת, חכמה ומאוד אנושית.

שי בר-יעקב. "ידיעות אחרונות". 6.8.1999

"סנדרה שדה היא שחקנית מיוחדת במינה באיכויותיה. היא ניחנה באיזו אצילות טבעית הבאה לידי ביטוי באופן החזקת הגוף, בגוון קולה ובחמימות טבעית, שופעת שמתחתיה מבצבצת פגיעות גדולה שגורמת לצופה לרצות להגן עליה מפני עלילת המחזה. בהצגה, שדה מחריפה את המבטא הרומני שלה ומציגה משחק כובש בתמונות שבהן היא מתמודדת עם אי ההבנה של גצל ועם האלימות המתפרצת והמפתיעה שלו. לעומתה, מושונוב, הוא מופת לעבודה פיזית מדוייקת, מרוכזת וממוקדת. מושונוב מפליא בדיוק ובחסכונות בתנועה.

הסוד הגדול של דמותו הוא שלעולם אינך יודע אם הוא מבין את המתרחש סביבו ומעמיד פני תם או אם הוא באמת מנותק מהמציאות. את הסוד הזה מושונוב מיטיב לנצל ללא רגע אחד של גלישה. כל כך חבל שהוא ממעט לשחק בתיאטרון. למושונוב ושדה, שתי איכויות משחק שונות. שתיהן חיוניות למשחק מעולה והמפגש ביניהן מרתק. העובדה שהם גם בעל ואישה בחייהם האמיתיים, היא נקודת חן נוספת לצופה, משהו חוץ תיאטרוני שמוסיף לחוויה.

העובדה שאת המחזה ביימה נולה צ'לטון, שהייתה המורה למשחק של השניים בראשית דרכם, אף היא מהערכים המוספים שהתיאטרון מעניק לצופה המודע לתולדותיו. המוזיקה של שלמה יידוב, מוסיפה אווירה אלגית ומלווה להפליא את ריקוד הפרידה של גצל ומדלנה. התפאורה של עדנה סובול משרתת היטב את העלילה. יש להצגה נושא חשוב, אבל מה שעושה אותה זה לא הנושא אלא המשחק. משחק שיכול לעשות כל נושא לחשוב.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 7.6.1999