האב
מס' הצגה: 112
הצגת בכורה: 06/01/1952
מספר הצגות: 40

יוצרים


מאת :
אוגוסט סטרינדברג
תרגום :
מנשה לוין
בימוי :
שמעון פינקל
תפאורה ותלבושות :
פאול לוי

שחקנים


הקפטן :
שמעון פינקל
לאורה אשתו :
חנה רובינא
ברטה, בתם :
לאה קנוט , שושנה רביד
ד"ר אסטרמארק :
ארי קוטאי
הפאסטור :
רפאל קלצ'קין
האומנת :
שושנה דואר
נייד :
יהודה אפרוני

קפטן אדולף, איש צבא וחוקר מדעי, חש מחנק בביתו הנשלט על ידי נשים - אשתו לאורה, בתו ברטה והאומנות מרגרט.

הוא מבקש לשלוח את בתו ללימודים בעיר למרות התנגדות אשתו וטוען שלנשים אין זכות להתערב בנושאים כגון אלה.

 

לאורה יוצאת למלחמת חורמה בבעלה, מערערת את בטחונו ונוטעת בו ספקות באשר לאבהותו על בתם.

היא מתערבת בהתכתבויותיו המדעיות ומצליחה לשכנע את הרופא ואחרים בכך שבעלה מגלה סימני אי שפיות.

המאבק בין הבעל לאשתו הופך במהרה למאבק סוער בין המינים : לאורה טוענת לעליונותן של הנשים על הגברים ואילו הקפטן מאשים אותה בהתנכלות לתגליותיו המדעיות כדי שלא יזכה בתהילה ונחיתותה לעומתו תתגלה

 

לאורה מנצלת את ספקותיו בעובדת אבהותו, מכריזה שגמר לתפקד כמוליד ומפרנס, ומביאה אותו לידי אובדן חושים.

הקפטן טרוף הזעם, כפות בכותונת כפיה, נתקף בשבץ.

"מדוע סטרינדברג דווקא ? מציאותנו שכבר איבדה את המשמעות של 'המדוע' ורגילה לכל מיני תופעות נטולות הגיון, אינה חייבת לפתור את עצמה משאלה נוקבת זו לגבי מוסד תרבותי ששימש בשעתו מעין 'צירות מדינת ישראל' במוסקבה עוד באותן השנים כשעצמאות ישראלית לא נראתה אלא כחלום רחוק גם בעיני ציונינו המדיניים ביותר. כנראה איבדה 'הבימה' את החוש הציבורי אם ראתה חובה לעצמה להעניק לנו בשעה זו חזון עיוועים ולא מצאה מחזה מעודד ומרומם יותר.

גם מבחינה תיאטרונית קשה להצדיק בחירה זו. לשווא נחפש גם חוויות תיאטרוניות צרופות. גורלו של הקפטן המלא חשדות אבהיים כרימון אינו נוגע לליבנו וכל הטראגדיה אינה אלא תקלה ספרותית הסטורית, שריד מתקופת דמדומים ששלטה באירופה. ש. פינקל הופיע הפעם בהתגלמותו ה'נפוליאונית'. הפוזה המדוקלמת, זקופת הקומה, והפאר הבמתי זהו פינקל החלש ביותר. הוא מגלה את כל אפשרויותיו בלי להתיר לצופה אף שמץ של אילוזיה בכוחות גנוזים המעוררים את הדמיון ומעלים את השחקן.

רובינא, האם, הייתה צעירה, יפה, מלבבת אפילו ברשעותה. קלצ'קין, הכומר, היה חיוור, הוגן כיאה לשחקן מחונן שאין התפקיד הולם אותו. ואף על פי כן נדמה לנו כי לא על הפתולוגיה בלבד מבוסס המחזה הזה, האין כאן טראגדיה של איש מדע יוצר וממציא שחייו המשפחתיים והסביבה הופכים אותו לחולה רוח ? הבלטת נושא זה עשויה הייתה להוציא את האב מן הנשייה ולקרבו לחוויותינו. וחבל על הבמאי שלא ראה זאת וקיפח את עצמו, את סטרינדברג ואותנו.

י.סין. "ראי". 15.01.1952

"עם כל התמורות שחלו בחיינו במשך שישים וחמש השנים האחרונות למן הופעת 'האב' (1887) לא נעקר משורשו עצם הניגוד בין האישה והגבר, המקבל בימינו צורה טראגית יותר מאשר בימי סטרינדברג, מחבל והורס את אושיות הקיום של הרבה משפחות. ויש איפוא לראות בהצגת 'האב' ב'הבימה' לא רק משום הישג אמנותי גדול מבחינת הביצוע, אלא גם בפרובלמטיקה האנושית הנחשפת לעינינו במלוא עומקה.

פינקל השחקן, המגלם את הדמות המרכזית במחזה כפה על פינקל הבמאי שיטת עיצוב משלו. ראיתי מעצבי דמות זו בכמה ארצות כשראיתי עתה את פינקל הייתה לי הרגשה מרוממת שהגענו לאמנות במתית בעלת רמה כזאת. ואשר לרובינא, אף היא הלכה בעקבות הבמאי והשחקן פינקל וכשם שהוא צילל את שגעונו של הקפטן, כך גם רובינא ריככה את רשעותה של לאורה אשתו. לקלצ'קין ניתן תפקיד הכומר, המרוסן למראית עין וסוער מבפנים, והוא מילאו באמונה. תרגומו של מנשה לוין, מלוטש ומסוגנן והתפאורות של פילוס, אף הן יפות. הייתה זו הצגה ברוכה ל'הבימה'.

נ. גורן, "הפועל הצעיר". 24.07.1952