הדוד ואניה
מס' הצגה: 170
הצגת בכורה: 09/04/1960
מספר הצגות: 13

יוצרים


מאת :
אנטון צ'כוב
תרגום :
אברהם שלונסקי
בימוי :
י. שן
תפאורה ותלבושות :
אריה נבון

שחקנים


סריבריאקוב אלכסנדר ולדימירוביץ :
ארי ורשבר
יילינה אנדרייבנה :
שושנה רביד
סופיה אלכסנדרובנה :
עדה טל
וויניצקאיה, מאריה וואסילייבנה :
תמר רובינס
וויניצקי איואן פטרוביץ :
שמעון פינקל
אסטרוב מיכאיל לבוביץ :
ישראל בקר
טיליגין איליה איליץ :
יהושע ברטונוב , ארי קוטאי
מארינה :
חנה הנדלר
פועל :
יהודה רובינשטיין

"הדוד ואניה" הוא עיבוד הקומדיה ב-4 מערכות "שד היער" שנכתבה ע"י צ'כוב  בשנת 1889.

 

המחזה מספר על חייהם של ה"אנשים הקטנים", על סיבלם ועמלם השוחק למען אושרם של אחרים.

 

שובו של הפרופסור, סרבריאקוב אלכסנדר ולדימירוביץ' ואשתו הצעירה ילינה לאחוזתו הכפרית הקטנה, מפר את שיגרת החיים במקום. טלטלה עוברת על כל מערכות היחסים, סערת רגשות פוקדת את כל הדמויות ; בוניה וסוניה המנהלים את משק הבית, באסטרוב, הרופא האיזורי , מרינה (ניאניצ'קה) האומנת הזקנה והדוד ואניה..

הדמויות מתמודדות עם הנעורים שחלפו, עם הזדמנויות שהוחמצו, עם היופי שקמל, עם הבדידות ואובדן התקווה.

 

כזאת היא גם דמותו של הדוד ואניה המקריב את חייו למען בעלה של אחותו המנוחה, הפרופסור סרבריאקוב, אותו הוא מעריץ הערצה בלתי מסוייגת, עד שמתברר לו כי בפניו עומד פוחלץ ריק מתוכן.

 

פיסות חיים מרגשות, משעשעות ולעיתים עצובות, מסייעות לצ'כוב לחדור עמוק לעולמם של ה"אנשים הקטנים", האפורים ולהציג את אנושיותם המרגשת, המצחיקה והנוגעת ללב.

"זוהי מחזאות פסיכולוגית במובן הבוגר והבשל ביותר של מושג זה. פסיכולוגיה של חיי יום יום, של החולין, של האדם הנשחק בגלגלי השיניים של החיים כפי שהם. וכל מי שמצוי אצל התיאטרון יודע שאין קשה מלעצב על הבימה את החולין, את תופעותיהם הגלויות של החיים ולשוות להן משמעות. ואצל צ'כוב - גילוים של חיי יום יום הם , הם הטרגדיה במסגרת הטרגי-קומדיה הצ'כובית.

'הדוד ואניה',למשל : אנחנו חשים בעוצמה הפנימית שבוזבזה. זהו אדם בעל מעלות ושאר רוח שהתבזבז ונשחק במשך השנים בהן ניהל את החווה של גיסו, המתגלה כיצור נבוב, אנוכי, מנופח ועקר מבחינה רוחנית. יש במחזות של צ'כוב תערובת של אלגיות ויומיומיות, של פרטים ריאליסטיים מדוקדקים ורטוריקה, של קצב חיצוני עצלני ומתח פנימי עצור ועצום גם יחד. תערובת זו או ליתר דיוק, מזיגה זו, ההופכת לאחידות נפלאה ומיוחדת במינה, דורשת מן הבמאי שאר רוח ורגישות נדירה.

יש להודות על האמת, שיוסף שן אינו אותו במאי בעל שאר רוח ורגישות שצ'כוב ראוי להם. הדוד ואניה עצמו - שמעון פינקל - היה נטול לחלוטין אותה נימה אלגית או לירית ששיווה לו המחבר. מה שהיה בו - וזה חשוב - הוא הכח הפנימי, העצור, אותו פוטנציאל שעשוי היה להוביל את חייו באפיקים אחרים אלמלא... ילנה, זו האישה המלאכותית, עקרה ושוממה מבחינה נפשית, מציתה בלב ואניה ואסטרוב את הניצוץ שלאורו הם רואים את עצמם ואת חייהם כפי שהינם למעשה.

דווקא היא, הצוננת,שושנה רביד, הייתה ילנה יפה, נוגה, אפילו די סוגסטיבית - אך שוב, בלתי מוגדרת, איכשהו חסרת דמות. מבין הדמויות הראשיות התקרבה סוניה, בעיצובה של עדה טל, יותר מכולן לאמת. סוניה המסכנה, הנבונה, בעלת המרץ וחוש האחריות - יודעת בסופו של המחזה מה שידעה בעצם בסתר ליבה בתחילתו. את השירות הנאמן ביותר לצ'יכוב בהצגה הזו, מעניקים לו המתרגם, אברהם שלונסקי וצייר התפאורה אריה נבון.

לאה פרות."למרחב". 17.04.1960

"יש ליצור מן מחזה כזה - כותב צ'כוב - בו בני האדם יכנסו, יצאו, יאכלו ארוחת צהריים, ישוחחו על מזג האוויר..." ואם כן, ניתן לנו הערב מחזה צ'כובי במלוא מובנה המילולי של גישה זו. בינוניותם, שיעמומם, ריקנותם של החיים בפרובינציה הרוסית העבושה מלפני שבעים שנה - הועלו על הבמה על ידי במאי הסבור שכדי לשכנע את הצופה באפרוריותם המטמטמת, יש להשקותו סם שיממון עד כדי מחנק.

ד"ר חיים גמזו. "הארץ". 10.4.1960