וידויו של שחקן
מס' הצגה: 481
הצגת בכורה: 07/12/1995
מספר הצגות: 9

יוצרים


עריכה :
שמעון פינקל
על פי :
אנטון צ'כוב
בימוי :
יורם פאלק
תפאורה :
איריס רטינסקי
מוסיקה :
אפי שושני
תאורה :
אריה כץ

שחקנים


בביצוע :
שמעון פינקל

על השחקן ועל התיאטרון

 

במקום בו יש כשרון

במקום שיש אמנות -

שם אין זקנה

אין בדידות

אין מחלות

ואין מוות.

ואנחנו עכברי תיאטרון זקנים

נלך הביתה, אבל כל אלה אשר

יחיו אחרינו ויבוזו לנו

כי חיינו את חיינו בצורה כה טפשית ותפלה,

אולי יצליחו למצוא את האושר

על אדמות, ואנחנו ננוח בשלום

על משכבנו ונחלום חלומות יפים.

 

בתיאטרון נקלטו כל מיני ארחי פרחי -

עדר של פראים אשר ברוב חוצפתם

קוראים לעצמם שחקנים -

ויש ביניהם הרבה

חדלי אישים, שיכורים, הולכי רכיל ואינטריגנטים -

והאנשים המשכילים של החברה שלנו

יוצאים ידי חובה בכתיבת דברי מוסר

מבולבלים וחסרי תועלת -

ואף אחד לא מעז לומר כי

התיאטרון הינו דבר גדול,

גדול מן הקהל אשר חוזה בו,

גדול מן המחזה שהוא ממחיש

וגדול יותר מכל דבר אחר בעולם.

שום אמנות ושום ידע אינם מסוגלים

להשפיע השפעה כה גדולה

על נפש האדם

כפי שעושה זאת אמנות הבמה.

תיאטרון זו מילה גדולה

מילה החובקת את העיקר - עולם ומלואו

                                                               אנטון צ'כוב 

 

שמעון פינקל הוא בן 90, ונראה כאילו הוא במלוא אונו, רעב כתמיד לתפקיד עסיסי, לאורות הבמה ולמחיאות הכפיים. גם תרומתו שאינה ניתנת להכחשה לתולדות התיאטרון העברי כולו - בן גילו - מחייבת כל שוחר תרבות ללכת להצגה זו כדי לתת את הכבוד המגיע לו ולתרבות.

בשנים אחרונות השתתף פינקל בכמה הצגות, ובכולן שיחק אדם או שחקן זקן, המתמודד עם גילו. המסגרת, עם פרטנרים, איפשרה לו להיות במיטבו. לא כך הפעם, כי הוא לא רק משחק, אלא גם "מופיע" ויש הבדל.בהצגה המבוססת על "שירת הברבור" של צ'כוב, משלב פינקל מונולוגים של שיילוק, המלט, ליר, יאגו ובוריס גודנוב. כל שחקן בכל גיל רוצה להיות על הבמה לבד; לפינקל מגיע.

אבל בחירת החומר לא משרתת אותו, ולא מפני שאינו יכול לעמוד במטלה הטכנית (הוא לא היה רוצה לזכות להערכה רק בשל כך). עריכת החומר מכריחה אותו ואת את הצופה לראות את פינקל היום דרך עיני הזיכרון, בבחינת "איך הוא היה פעם". והזמן נע רק בכיוון אחד.

רק בסוף, כשהוא משמיע טקסט על כך ש"אנו, עכברי תיאטרון זקנים, נלך הביתה, אבל אלה שיבואו אחרינו (...) אולי יצליחו למצוא את האושר" - והיה נדמה לי שהוא לא מאמין בזה, אלא עושה מחווה אירוני ממרום גילו לזמן העובר - חזר פינקל להיות שחקן, ולא רק תופעת טבע מופלאה.

הארץ 18.02.96 מיכאל הנדלזלץ