מנדראגולה
מס' הצגה: 494
הצגת בכורה: 14/12/1996
מספר הצגות: 210

יוצרים


תרגום ועיבוד :
יעקב שבתאי
מאת :
מקיאוולי
גירסת הצגה ובימוי :
אילן רונן
תפאורה ותלבושות :
מיקי בן כנען
מוסיקה :
אורי וידיסלבסקי
מסכות :
יהודית גרינשפן
הדרכה קולית :
ריקי בוגטין
נגן :
בוריס סיחון
התעמלות ואקרובטיקה :
אילן גזית
תנועה :
דינה בליי
תאורה :
נתן פנטורין

שחקנים


ליגוריו :
מיכאל וייגל
קלימקו :
אמנון פישר
הכומר :
גיא לואל
לוקרציה :
רויטל שניר
האמא :
סיגלית פוקס
ניצ'ה :
אילן גנני
סירו :
יוסי עיני
האלמנה :
מיכל דרור
פרח כמורה :
גיא מסיקה

בביצוע קבוצת הצעירים  

 

קלימאקו, טרזן פלורנטיני צעיר, חוזר בלווית משרתו סירו אל עיר מולדתו. לא עובר זמן רב והוא מתאהב בלוקרציה היפה, אשתו של ניצ'ה הקשיש, שלחסדיה כמהים, לשווא, כל צעירי פירנצה.

 

מאחר ולזוג אין ילדים, מבקש ניצ'ה לרפא את אשתו מעקרותה בכל מחיר. אבל למרות שכבר פיזר ממון רב על תרופות שונות שקנה מליגוריו, הסרסור לכל מטרה, יורש אין. כאשר קלימאקו וליגוריו נפגשים, נרקמת בינהם התכנית שתעניק לניצ'ה הזקן יורש ולקלימאקו את חסדיה של לוקרציה.

 

קלימאקו מתחזה לרופא ומספר לניצ'ה שכדי להירפא, חייבת אשתו לטעום מצוף *המנדרגולה (צמח הדודאים), אך הגבר הראשון שישכב עימה אחרי שתיית הסם - ימות.

 

ניצ'ה, בכמיהתו הגדולה לבן יורש, זומם להביא אל מיטת אשתו, אלמוני כלשהו שיספוג את הרעל הקטלני. הכומר, בעזרת אמה של לוקרציה, אלמנה תאוותנית ורודפת בצע,  משכנעים את לוקרציה הסרבנית להיכנע לצו בעלה.

בלילה הגורלי מובא אל לוקרציה צעיר אלמוני, שכמובן אינו אלא קלימאקו עצמו. בוקר המחרת מאיר על אנשים מאושרים : ניצ'ה - שכעת מובטח לו יורש, הקושרים - המונים את הכסף הרב שנפל בחלקם ; קלימאקו - שמיממש את אהבתו, ולוקרציה - שהתנסתה סוף סוף באהבתו של גבר צעיר ורב און.

 

*מנדרגולה : צמח בעל שורש דמוי אדם. לפי האגדה צמח מזרעו של רווק שהועלה לגרדום. הסם שמופק משורש המנדרגולה נחשב לשיקוי אהבה המגביר את התשוקה והפוריות.

 

שיר המנדרגולה

אם בבתולה חשקת, בת ט"ו שנים

(סחורה שיש לה הרבה קונים)

שחק איתה, רתק אותה, במתק שפתיים

פטפט איתה, קשקש איתה, פנק אותה, אם

באמת חשקת בתום המקסים,

הסבר לה בדיוק ומה ואיך עושים

מנדרגולה מ-נ-ד-ר-ג-ו-ל-ה

מנדרגולה...

 

 

"אילן רונן בנה את 'מנדראגולה'כהצגה בתוך הצגה. השחקנים ממלאים תפקיד של להקה שמעלה את הסיפור המשעשע על קלינקו התאוותן, לוקרציה היפה והחסודה ובעלה הזקן והשוטה. בסגנון הזה שחקנים אמורים למלא תפקיד כפול. אבל אצל רונן ללהקה אין אפיון או סגנון מוגדר ובזמן שהשחקנים יוצאים ממסגרת הדמויות הם פשוט הם עצמם. זה מאפשר להם לשעשע את הקהל בשפע עצום של הלצות והמצאות בימתיות עשירות דמיון. לשמחה הכללית עוזרות התפאורה והתלבושות של מיקי בן-כנען והמסכות של יהודית גרינשפן והמוזיקה של אורי וידיסלבסקי.

מבין השחקנים בולטים לטובה גיא מסיקה, רויטל שניר, יוסי עיני והנגן בוריס סיחון. זוהי הצגת הבכורה של קבוצת הצעירים של הבימה והם בהחלט יודעים לעשות שמח, נהנים להיות על הבמה, משקיעים הרבה מאמצים כדי לשתף את הקהל בהנאה שלהם - וחלק גדול מהזמן הם גם מצליחים.

שוש וייץ."ידיעות אחרונות". 5.02.1997

"אילן רונן יצר קומדיה תוססת, השופעת המצאות קומיות למכביר. הביצוע ניתן בידי 'קבוצת הצעירים' של תיאטרון הבימה שהם מן הסתם העתודה של מחר וזה מורגש למדי. זו הצגה רעננה מאוד וחדורה בהתלהבות וברוח נעורים. המשחק מוגזם במתכוון, מוחצן וצעקני ובעצם אין כאן רגע אחד של שקט. ואם לא די בלהקה, יש גם מנגן מופלא, בוריס סיחון, שמפיק קסמים ממערכת מורכבת של כלי הקשה. ואם מותר להסתכן בנבואות, יש לתיאטרון 'הבימה' שלאגר פרוע.

אליקים ירון. "מעריב". 10.02.1997