איולף הקטן
מס' הצגה: 623
הצגת בכורה: 24/01/2009
מספר הצגות: 52

יוצרים


מאת :
הנריק איבסן
תרגום :
גד קינר
עיבוד ובימוי :
חנן שניר
תפאורה :
ענת שטרנשוס
תלבושות :
ילנה קלריך
מוסיקה :
יוסי בן-נון
תאורה :
פליס רוס
שפה ודיבור :
יוני לוקאס
וידאו ארט :
אורי גרשט

שחקנים


אלפרד אלמרס :
יגאל שדה
ריטה אלמרס :
יבגניה דודינה
אסטה אלמרס :
ורד פלדמן
אילוף הקטן :
אורן מגד , אדריאן מנדלסון
המהנדס בורגהיים :
דוד קיגלר
אשת עכברוש :
נעמי פולני

איולף הקטן

קלאסיקה בלבוש מודרני


איולף הקטן, בנם היחיד של אלפרד וריטה, הוא נכה עקב תאונה מסתורית שאירעה כשהיה תינוק. במהלך המחזה נחשפת מערכת זוגית מורכבת בין הוריו, שיחסי אהבה ושנאה משמשים בה בערבוביה. אלפרד, האב, סופר מתוסכל, מחליט להקדיש את חייו לטיפוחו של בנו הנכה, בעוד ריטה, אשתו, חשה שהבן מפריד ביניהם וחוסם את הקשר הרגשי והמיני בינה ובין בעלה. אם לא די בכך, אחותו החורגת של הבעל, מסבכת את העלילה ואנו נרמזים ליחסים קרובים, אולי קרובים מידי, בינה ובין הבעל. אישה תמהונית, המכונה אשת העכברוש, מופיעה לפתע וחודרת לתוך עולמה של המשפחה. היא מבקשת ללכוד עכברושים, אותם היא מפתה באמצעות מנגינת החליל. אולם מי שנלכד ברשתה הוא דווקא איולף הקטן שהולך שבי אחריה ומותיר את הוריו להתמודד עם התהום שנפערת ביניהם.

משך ההצגה: שעה וחצי ללא הפסקה


תוכניה>

ביקורות

איולף הקטן: לאורו העכור של המוות

יום שני 23 בפברואר 2009 01:35 מאת: מיכאל הנדלזלץ

המחזה "איולף הקטן" הוא כל כך ברוטלי בחשיפת הרגשות עד שמשהו בו מעלה בזכרונו של מיכאל הנדלזלץ את הניסוח של חנוך לוין "לאורו העכור של המוות מתערבבים רגשותינו לבליל מזוהם אחד"

המחזה המאוחר של איבסן עוסק ב"מוות ושכול ונקיפות מצפון" והוא מכיל מעמדים סמליים מיסטיים, המתחילים עם ילד פגוע ואשת עכברוש מסתורית, מין חלילן מהמלין של המוות (נעמי פולני בהופעה ייחודית), ומבוטאים בעיקר בווידאו ארט שיוצרים רקע של גלי-ים ומתוכו מביטות עיניים של ילד שטבע.

מחזה המוצג לעתים נדירות של איבסן הפך כאן לכשעה וחצי שבמהלכן חווים אלפרד אלמרס ואשתו ריטה את כל טווח רגשות האבל והשכול על מות ילדם (נושא שאינו זר לקהל הישראלי). העלילה מתרחשת בסקנדינביה על חוף ים (ולכן התפאורה היא דמויית איקאה) כשהאב הוא גבר שמקדיש את חייו ליצירתו על חשבון אהבתו לאשתו, עם יחסים מיוחדים עם אחותו (שמתברר שהיא לא באמת אחותו) והאשה-אם שהיא מלאת יצרים ותובעת תשומת לב ואהבה ללא פשרות.

המחזה הוא כל כך ברוטלי בחשיפת הרגשות עד שמשהו בו מעלה בזכרוני את הניסוח של חנוך לוין "לאורו העכור של המוות מתערבבים רגשותינו לבליל מזוהם אחד".

דוד קיגלר וורד פלדמן מגלמים בחביבות (היא קצת ישראלית מדי, בעיה של הרבה שחקניות צעירות) את דמויות המשנה, אך עיקר המעמסה הרגשית מוטלת על כתפי יגאל שדה ויבגניה דודינה.

שדה ניחן ביכולת הרגשית הנדרשת מגילום הדמות המתיסרת, אך הילדותית באיזשהו מקום, של אלפרד אלמרס, הפילוסוף שמגלה במאוחר את אחריותו לקרובים לו, אבל לא מסוגל לספק לאשתו את התמיכה הייצרית שהיא זקוקה לה; יבגניה דודינה מציגה כאן דמות שלמה בהרבה מזו שיצרה באנה קרנינה, ככוח ייצרי סוחף, תובעני וגם בוגר יותר מן הגבר שלה. שניהם מעיזים ללכת רחוק למעמקי הרגש, מה שעשוי לדחות צופים המצפים לריאליזם. חנן שניר עידן מאוד את הסוף האוטופי של איבסן והשאיר אותו פתוח וסמלי, בהצגה שהאסטתיקה שלה ברורה, וכוחה הרגשי החשוף איננו שווה לכל נפש. לנפשי, בסך הכל, בהחלט כן.

תיאטרון הבימה מעלה "איולף הקטן" מאת הנריק איבסן. תרגום: גד קינר. עיבוד ובימוי: חנן שניר. תפאורה: ענת שטרנשוס. וידיאו ארט: אורי גרשט. תלבושות: ילנה קלריך. מוסיקה: יוסי בן נון

שי בר יעקב - המחזה "איולף הקטן"

בתיאטרון הבימה

שי בר יעקב ; "אייהולף הקטן" שייך למחזות המאוחרים של

איבסן. זה מן סיפור על ילד נכה שיום אחד הולך שבי אחר

זקנה מוזרה, אותה דמות שמשחקת נעמי פולני ובעצם טובע בים.

המוות שלו פותח תיבת פנדורה של האשמות וחיטוטי נפש בין

הוריו המיוסרים. הבמאי והמעבד חנן שניר ניסה לתמצת את

המחזה, לקרב אותו לתקופתנו באמצעות עיצוב מודרני, אני לא

בטוח שבדיוק הניסיון הזה מסייע להעמקת הדרמה, אבל בכל

מקרה ההצגה עצמה בנויה על משחק אוטנטי חזק ומרשים של

כל השחקנים, בעיקר הנטל הרגשי נופל על שני השחקנים

בתפקידים הראשיים ושניהם מגישים ביצועים חריפים וכואבים

ביותר. יגאל שדה בתור האב משדר אינטנסיביות, ותשוקה. הדמות

שלו הולכת ומתדרדרת לאורך הערב עד לייאוש הסופי. יבגניה

דודינה מולו בתור האם מתחילה ממקום הרבה יותר נמוך, אבל

נבנית בהדרגה בשיאים של רגש מתפרץ ובמערכה השנייה מצליחה

להראות את הגדילה ההדרגתית של הדמות שלה שמתמודדת עם

העיניים המתות של בנה המביטות אליה מהים.התוצאה הסופית

היא דרמה אנושית, מרוכזת, מטלטלת, חזקה ביותר. תאטרון

פסיכולוגי עמוק ומרשים במיטבו. לא קל, אבל הצגה חזקה.

איולף הקטן – קינה על אהבה ומוות / מאת: צבי גורן

מסע ארוך וקשה אל הנפש

קצת מפתיע לעתים לגלות כי הטמפרמנט הנורווגי יכול להשיל מעליו את מעטה הקרח, ולתת לסערות הנפש לפרוץ החוצה, להצית באש או להטביע בצונאמי של רגשות את הסביבה הקרובה. אצל איבסן זה קורה כמעט בכל מחזה, אך ב"איולף הקטן", ממחזותיו המאוחרים, זה מתרחש בעוצמה כמעט בלתי נסבלת, שמסבירה אולי את העובדה שמעטות הן הפקותיו הבימתיות, ולא רק אצלנו.

המחזה מתאר מערכת יחסים נגועה מראשיתה, אולי כמין גרסה מודרנית של קללת-אלים מיתולוגית, בין סופר-פילוסוף, אלפרד אלמרס, שבמשך שנים ארוכות כותב ספר על חוק ההשתנות, בעוד אשתו המעריצה ואוהבת מטפלת בבנם איולף, שתאונה מסתורית שיתקה את רגלו הימנית. המחזה נפתח כאשר אלפרד חוזר ממסע בהרים, שיצא אליו בעקבות דיכאון, ובניסיון להשלים את כתיבת הספר. הפרידה הארוכה, אחרי עשר שנות נישואין צמודות, מציתה באשתו ריטה את כל הפחדים ואת כל החששות מפני שינוי. ואמנם, אלפרד מבשר לה, ולאחותו אסטה המגיעה לפגוש אותו, כי החליט לזנוח את כתיבת הספר ולהקדיש את חייו ומרצו לטיפול צמוד באיולף הקטן.

“הלוואי שלא הייתי יולדת אותו" פולטת ריטה, המבינה כי יחסיה עם אלפרד ישתנו לבלי הכר, כי מה שהיה צמוד ביניהם יופרד מעתה, אם על ידי איולף או על ידי אסטה. ואז, כאילו בצירוף מקרים, מגיעה אל הבית אשת עכברוש (גרסה של החלילן מהמלין) שמספרת על לכידת העכברושים "המסכנים" והטבעתם בים הגדול. כשהיא עוזבת, ובעוד ריטה ואלפרד מתחילים את מסע העינויים הרגשיים שלהם, איולף מדדה החוצה, והולך אחרי אשת העכברוש. הצעקות העולות מהחוף מבשרות על טביעתו.

מאותו רגע איבסן עורך מסע ארוך וקשה פנימה אל תוך תוכן של הנפשות המוכות, בדיאלוגים ומונולוגים המבשרים את הדרמה המשפחתית הריאליסטית שהתפתחה במהלך המאה העשרים, ונראה כי עדיין לא מצאה את מנוחתה גם בעשור הזה, כפי שראינו לא מכבר בהצגות כמו "החגיגה" ו"אוגוסט: מחוז אוסייג`”.

המחזה של איבסן, על כל מאפייניו, אחוז באמונות דתיות או חברתיות, שהן אותן קללות מיתולוגיות שמניעות ברקע את ההתרחשויות, עד שהן נחשפות ומסבירות על מה ולמה. ב"איולף הקטן" יש מערכת יחסים בין אלפרד לאחותו, המרמזת לגילוי עריות, ואף לאיזה חטא קדמון של אביהם, וישנה התאונה של איולף שהתרחשה בשעה שהוריו זנחו אותו לשעה קלה לטובת אהבתם. השכול והיגון מעלים אל פני השטח האשמות, חשבון נפש, ואמיתות כואבות. אסטה תימלט מהצונאמי בעזרת המחזר העקשן שלה, המהנדס בורגהיים, בעוד ריטה ואלפרד ינסו לכפר על מות בנם, על נישואי הנוחות שלהם, ולהשקיט את מצפונם.

עוצמה רגשית סוחפת

חנן שניר עיבד את המחזה (בתרגום מצוין ובהיר של גד קינר) וביים את ההצגה תוך הדגשה כמעט חד-צדדית, מתבקשת, על המערכת הרגשית העמוקה כשאול של ריטה, שאלפרד נגרר לתוכה וכמעט טובע במעמקיה, כאיולף שטבע בים. את ההדגשה הזאת הוא מחזק בין השאר באמצעות הטעמת הפשטות, הכמעט טהורה מהתלבטויות וחיבוטי נפש, של בורגהיים, איולף, אשת העכברוש ואסטה.

ככל שהמחזה הנמשך כשעה ועשרים ללא הפסקה מתקדם כך גובר בו קצב הסערה, עד לסיום המפתיע שעוצר אותה בבת אחת, ממש כמו בטבע. האפקט הזה זוכה לביטוי מרתק בפני עצמו באמצעות הקרנות הוידיאו שיצר אורי גרשט, המוקרנות על המסך האחורי הגדול ואף מעבר לו, ובאמצעות המוזיקה הקולנועית למדי של יוסי בן נון. את העיצוב החיצוני משלימות התפאורה הפתוחה מאוד של ענת שטרנשוס, התאורה של פליס רוס והתלבושות של ילנה קרליך.

ובעיקר, הבימוי של שניר מכוון היטב אל עבר המשחק, ומעצב אותו בתיאום מדויק לתפיסתו. כך הוא משיג את אפקט התום דווקא באמצעות דמותה של אשת העכברוש, במשחק פשוט להפליא, נאיבי, של נעמי פולני, ודמותו של המהנדס בורגהיים בגילומו המעט ילדותי של דוד קיגלר. את איולף הקטן משחק בפשטות נקייה הילד עמית מוריס. ורד פלדמן מגלמת בענייניות את אסטה, האחות האוהבת, המביאה עמה סוד משפחתי ומשתמשת בו כדי להרחיק עצמה מאלפרד.

יגאל שדה ויבגניה דודינה, ביחד ולחוד, יוצרים בעוצמה ריגשית סוחפת את מרכז הכובד והאיכות של ההצגה. שדה מתחיל את תפקידו בעיצוב חד מאוד של ההתלהבות האידיאליסטית שמתקבלת כאיום ברור על ריטה. אחר כך, שדה צובר הישגים כשהוא מתפרק, מאבד עשתונות, חובט בעצמו, נאחז באחותו, מתנכר לאשתו, ומחפש את הדרך לברוח, והוא בשיא משחקו המרגש כשאלפרד הופך לכתב אישום חי נגד עצמו.

יבגניה דודינה מגיעה בתפקיד ריטה להישג המשחק הגדול ביותר שלה בשנים האחרונות. היא מעצבת דמות פתוחה מאוד, חשופה ופגיעה ככל שהיא נחושה, באהבתה, תשוקתה הפיזית, בקנאתה, ובייסורי השכול שלה. ריטה של דודינה היא אוקיינוס סוער, וגם ברגעים שבהם היא נחה מזעפה אי אפשר שלא לחוש בזרמים התת קרקעיים המאיימים לשוב ולטלטל אותה. וכמו אותה סערה השוככת לפתע, כך גם ריטה של דודינה, שמרפה ומזדקפת, בהארה נפשית עמוקה המצילה אותה מטביעתה.

"איולף הקטן" הוא מאותם מחזות שהצגתם היא מבחן רפרטוארי לתיאטרון, ובבימויו של חנן שניר, עם יבגניה דודינה ויגאל שדה זהו הישג חשוב להבימה.

ביקורת –" איולף הקטן" – שמעון לוי

"ליבגניה דודינה בתפקיד ריטה , יש נוכחות מהפנטת על הבמה, גם כשאיננה מדברת, אבל בעיקר אז. קשה להסיר ממנה את העיניים .... יגאל שדה מצויין...מקסימה במיוחד היתה נעמי פולני כאשת העכברוש, נציגת העולם הסוריאליסטי של איבסן המאוחר... תפאורה נהדרת של ענת שטרנשוס ומוסיקה יפה של יוסי בן נון."


עין הרע

משאלה שמגשימה את עצמה

ראיון עם חנן שניר ראיין: שלמי ליברמן

בשנת 1896 כתב מבקר התיאטרון וויליאם

ארצ’ר: “אני רואה באיולף הקטן את אחת מיצירות

המופת של איבסן, אם לא המופתית שבהן, אבל

אני מטיל ספק ביכולת האנושית לשאת את

חקירת הנפש הנוראית שמתרחשת במחזה.”

במה לדעתך מתמקדת אותה “חקירה נפשית”,

ומדוע כה קשה לשאתה?

“המחזה במהותו עוסק בזוגיות במשבר, וב’חוק

ההשתנות’, כהגדרת אלפרד, שכל מערכת יחסים

זוגית כפופה אליו בדרך זו או אחרת. בתחילת

המחזה שב אלפרד ממסע בהרים, שאליו יצא

בעצת רופאו בעקבות הדיכאון שהיה שרוי בו.

הוא וריטה נשואים כבר עשר שנים, ועד אז הוא

לא עזב אותה אפילו ליום אחד – מצב בלתי

הגיוני ואולי בלתי בריא בחיי כל זוג שהוא. ריטה,

שסובלת כנראה מחוויית נטישה עמוקה אשר

הפכה אותה לאישה אובססיבית ותלותית מאוד,

נאלצת להישאר לבד. ליתר דיוק, וגרוע מכך

– היא “נענשת” ונשארת במחיצת איולף, בנם

הנכה, שבו היא רואה מכשלה ביחסיה המורכבים

עם בעלה.

אלפרד יוצא למסע במטרה להתרכז בכתיבת

ספרו, שנושאו הוא ‘האחריות האנושית’,

אבל למעשה הוא מנסה להתרחק מריטה,

שהתנהגותה הכפייתית חונקת אותו. במהלך

המסע חווה אלפרד התגלות ומחליט לוותר

לחלוטין על כתיבת ספרו, מפעל חייו, ותחתיה

להקדיש עצמו לבנו. הוא מכיר ומודה בכך

שהזניח את איולף עד כה, ונכותו של הילד היא

העדות הסימבולית לאותה הזנחה נפשית. איבסן

חוקר את סוגיית החיים מול האמנות ובוחן את

השאלה הנצחית – האם יש להקריב את החיים

למען האמנות, או להיפך.

כאשר ריטה מגלה את כוונותיו של אלפרד, וערה

לסכנה המיידית הנשקפת לה )אובדן תשומת

הלב שלו(, היא מסננת: “הלוואי שלא הייתי יולדת

אותו”. לכולנו יש משאלות אסורות, שאפילו איננו

מעזים לבטא בקול רם, או שרוחשות בתוכנו

ברמה בלתי מודעת, אבל פליטת הפה של ריטה

מזמינה את אשת העכברים, המבשרת באופן

סימבולי את מותו של איולף ואת התגשמות

משאלתה המצמררת של אמו. בפועל קרה הדבר

שריטה התאוותה לו ופחדה מפניו יותר מכל בעת

ובעונה אחת. אלפרד מאשים אותה שרצתה

במות איולף”.

גם המחזה “החגיגה”, האחרון שביימת, עוסק

בהתעללות של הורים בילדיהם. האם אתה רואה

קשר בין שני המחזות?

“איולף הוא קורבן של זוג הורים, האמן ואשת

האמן, שהעיסוק הנרקיסיסטי שלהם בעצמם

מביא להזנחת הילד. איולף לכוד בתוך קונפליקט

מר הניטש בין הוריו - אם תלותית ואב המתחפר

ונעלם בעבודתו - שאיש מהם אינו טורח להעניק

יחס אמיתי לילד. לא זו בלבד שנכותו של איולף

נגרמת באשמתם, הרי שבאופן מטאפורי הם

ממיטים עליו את אובדנו. בשונה מ”החגיגה”,

איולף הוא קורבן להתעללות פסיבית, אבל בשני

המקרים ישנה הזנחה ברורה ובוטה של הילד.

ניתן לראות את מותו של איולף גם כעונש על

מערכת היחסים האסורה של אלפרד עם אסטה

אחותו. שניהם היו יתומים שנאחזו זה בזה,

ותיפקדו כמעין הורים חלופיים אחד לשני. היתה

ביניהם אהבה ילדית; אסטה לבשה את בגדיו של

אלפרד, והוא אפילו כינה אותה “איולף הקטן”,

אבל באהבתם התמימה היה גם יסוד של משחק

פרברטי והדהוד של גילוי עריות סמוי. אלפרד

נישא לריטה העשירה כדי שיוכל להמשיך ולתמוך

כלכלית באסטה, ובכך לשמור אותה בקרבתו.

הוא לא נמשך לריטה, ייתכן שהוא א-מיני, ובין

השניים מתקיים היפוך תפקידים, כאשר ריטה

במידה רבה היא ה”גבר” בבית”.

איך אתה מסביר את העובדה שאל תוך הסלון

הריאליסטי נכנסת דמות כמו ‘אשת עכברוש’,

השייכת לכאורה לעולם האגדות

?

“איבסן הוא אומנם מאבות המחזאות

הריאליסטית ו”המחזה הבנוי היטב”, אבל

הוא כתב גם את “פר גינט”, “כשאנו המתים

מתעוררים” ומחזות נוספים המכילים יסודות

סימבוליים ומטפוריים. איבסן עצמו שהתנגד לכל

מיסטיפיקציה של הדמות, טען ש’אשת עכברוש’

היא דמות ממשית, המבוססת על לוכדת עכברים

הזכורה לו מילדותו.

מבחינת הבימוי והמשחק, ‘אשת עכברוש’ היא

דמות ככל שאר הדמויות האחרות על הבמה.

הפיתוי לעצב אותה כדמות סימבולית הוא גדול,

אבל ההקשר לאגדת ‘החלילן מהמלין’ ברור ומובן

מאליו, ואין צורך להוסיף עליו. במישור הריאליסטי

עוסקת אשת העכברים בהדברת מזיקים, אבל

במישור המטפורי היא זו שמביאה את המוות.

בחרת לעבד את המחזה, לאחד את שתי

המערכות האחרונות ולשנות את הסוף. בעוד

שבמקור מגיעים ריטה ואלפרד למעין פיוס באבלם

המשותף על איולף, אתה בחרת להעמיק את

הקרע ביניהם

.

“כל הצגת תיאטרון, במיוחד כשמדובר במחזה

קלאסי, חייבת לפנות אל הקהל שחי במקום

ובזמן שבה היא מוצגת. כך עשיתי גם באנטיגונה,

כי הבנתי שאם אני רוצה שמחזה שנכתב לפני כ-

2500 שנה יהיה רלבנטי ובעל עניין לקהל עכשווי,

אני חייב לעצב אותו כדי לשמור על הרעיון והמסר

המרכזיים של המחזאי. אני רואה בכך נאמנות

גדולה יותר למחזה מאשר שמירה מדוקדקת

ונוקדנית על כל תו ופסיק.

המחזה של איבסן נכתב לפני 120 שנה כמעט,

אבל הוא יכול וצריך להיות על-תקופתי.

אני לא חושב שהעמקתי את הקרע בין בני הזוג

מעבר למה שקיים במקום. כל שעשיתי בענין

זה הוא השמטת הסברים והתנצלויות הנוגעות

בהתמודדות השונה של אלפרד וריטה עם

האובדן.

זוגות רבים אינם שורדים מקרי מוות של ילדים

במשפחה ומתפרקים. קשה מאוד להכיל את

האשמה, את חוסר האונים ואת הכעס, ובני הזוג

נוטים להשליך את הרגשות הקשים אחד על

השני.

לקראת סוף המחזה דורש אלפרד מריטה למחוק

את כפר העניים שלחוף הים, מפני שילדי הכפר

לא עשו דבר כדי להציל את איולף כשנפל למים

וטבע. זוהי למעשה צוואתו של אלפרד, שעימה

מתפרצים החוצה כל האשמה והזעם שאצר עד

אז בתוכו. ברגע זה מתגלה באלפרד, המחנך

והפילוסוף, ה”אני אמיתי” שלו - גבר תוקפני,

השבוי בקתרזיס של כעס, ושרגע של אינסטינקט

עיוור מחלץ ממנו אמת חשופה.

ריטה משלחת אותו לדרכו ונשארת לבדה.

אומנם היא מכריזה שבמקום להרוס את הכפר

העני תיחלץ לעזרתו, אבל השאלה אם אכן

תעשה זאת נותרת פתוחה. יתכן שזו משאלה או

פנטזיה של ריטה ובניגוד לסוף המקורי היא אינה

זקוקה לאישור של אלפרד שנפרד ממנה קודם

לכן. ריטה ואלפרד שאינם מסוגלים לחיות יחד

עם אשמתם המשותפת, יכולים, אולי, להתפייס

ולהשלים רק כשהם נפרדים מהחיים האלה, כפי

שאלפרד מציע ומצטרפים לאיולף ב”עבר ההוא”.


על חטא שחטאנו באי אהבה / גד קינר

מדוע ממעטים כל כך להעלות את “איולף הקטן”, יצירת מופת

פיוטית, עמוקה, אמינה עד כאב מן ההיבט הפסיכולוגי? אולי

דווקא משום כך, אולי דווקא משום שהיא כל כך מודרנית

ונוגעת בקצות העצבים החשופים של מחשבותינו הכמוסות

ביותר, עד כאב.

המחזה, שנכתב על ידי איבסן בן ה 66- בשנת 1894 ,

ונמנה עם מחזותיו המאוחרים הסמליים והמיסטיים - “האשה

מן הים” אלוף הבונים”, “ג’והן גבריאל בורקמן” ו”כשאנו המתים

מתעוררים” - אינו עוסק כמחזותיו החברתיים של הגאון

הנורווגי )“עמודי החברה”, “בית בובות”, “רוחות”,

“אויב העם”( בחשיפת מניעים חיצוניים, אל-אישיים,

חברתיים ותקופתיים לפעילות הדמויות, אלא במניעים

המודחקים שבנפש, בכמיהות הבלתי מודעות, העל-זמניות

והעל-מקומיות, אלה שהינן “טאבו”, סודות עלומים ואסורים

שאין לדבר עליהם, אבל מי מאיתנו לא חווה אותם בדרך זו

אחרת? סודות המתגלמים בדרמת נפש זו בדמות אנוכיותה

של התשוקה המינית הבלתי מרוסנת של ריטה אלמרס

לבעלה, המובילה לטרגדיה, ואנוכיות

הנצלנות ביחס שלו אליה, המבוסס על הצורך בתמיכה

כלכלית שתסייע לו לכתוב את ספרו על, למרבה האירוניה,

“האחריות האנושית”...;

שנאה לילד הנכה, האשמה החיה העומדת בדרכם של

ריטה ואלמרס ומולידה משאלות מחרידות, או כדברי קרל

יונג “מחשבות מואנשות”, הקורמות עור וגידים ומגשימות

את המשאלות; רגשות האשם של הורים שנענשו על שחטאו

בחטא של אי האהבה, רצח האהבה - החטא הכבד

ביותר בלקסיקון של מחזות איבסן המאוחר - חטא המחולל

בדידות, שכול וטירוף; וסוד משיכתו האסורה של אלפרד

ל”אחותו” אסטה, איולף הקטן המקורי, הגובלת בגילוי עריות.

בעירוב מודרניסטי של ריאליזם וסוריאליזם, מציאות

אובייקטיבית ומציאות סובייקטיבית של עולם הנפש, משתמש

איבסן בקישורים גלויים ומרומזים לזיכרון הקולקטיבי של

הצופים - לארכיטיפים תרבותיים ולאגדות אימים

גותיות כמו המעשייה של החלילן מהמלין, סיפור

טורנדוט, הנסיכה הקטלנית, או מוטיבים ימיביניימיים על

פגישות של חשבון נפש גורלי עם המוות - על מנת לערב אותנו

במסע הנפש המייסר של הגיבורים. ותוך שימוש בסמלים

פרוידיאניים מובהקים כמעמקי הפיורד לציון מעמקי היצר

והתת-מודע, בהם שוכן הרוע שבתוכנו, מגולל איבסן את

סיפורם של שני אבות טיפוס של האדם המודרני: סיפור

האימפוטנטים הרגשיים שאינם מסוגלים לאהבה ודנים את

עצמם למלנכוליה ושיגעון, אך גם סיפורו של “סולל הדרכים”,

כמו בורגהיים, האדם ה”סלף מייד”, הבונה והיוצר את העתיד

במו ידיו, האדם הזקוק לזולת, לאהבה, לשמחה.

דרמה אנושית מרוכזת, מטלטלת, חזקה ביותר. תיאטרון פסיכולוגי מעמיק ומרשים במיטבו. משחק אותנטי של כל השחקנים. יגאל שדה ויבגניה דודינה בשני התפקידים הראשיים מגישים ביצועים חריפים וכואבים ביותר"

גל"צ

"הבימאי חנן שניר ייצר הצגה ריאליסטית, שהיסוד הפולקלוריסטי משתלב בה היטב. זהו מחזה על זוגיות מתפוררת שמעורבים בו יסודות של אשמה ונקיפות מצפון של אובדן וגם לקיחת אחריות. ההישג של חנן שניר בכך שכל השאלות המופשטות מקבלות ביטוי אמין משכנע. נעמי פולני מעניינת בהופעתה. במרכז ההצגה יבגניה דודניה, שפותחת כדמות מתכתית אך מתפתחת בהמשך כביטוי רגשי עמוק ויגאל שדה שיוצר דמות טראגית המשכנעת באמת העמוקה של שברון ליבה"

קול ישראל

"איולף הקטן הוא מאותם המחזות שהצגתם היא מבחן רפרטוארי לתיאטרון, בבימוי של חנן שניר, עם יבגניה דודינה ויגאל שדה זהו השיג חשוב להבימה. דודינה מגיעה כאן להשג המשחק הגדול ביותר שלה בשנים האחרונות. יגאל שדה בשיאו. משחק פשוט להפליא ונאיבי של נעמי פולני"

הבמה, אינטרנט