היהודי הנצחי
מס' הצגה: 2
הצגת בכורה: 1919
מספר הצגות: 304 (במרוצת השנים)

יוצרים


מאת :
דוד פינסקי
בימוי :
מסצ'ילאו
תפאורה ותלבושות :
ג. יקולו
מוסיקה :
א. קריין

שחקנים


אהלה :
אינה גובינסקה
אשת שוק :
גאולה אברבאיה
מעכה :
בת-עמי שניידר
אישה צעירה :
חנה רובינא
רות משרתת :
חיהלה גרובר
גוריון :
דוד איטקין
טרפון :
דוד איטקין
איבשי :
אברהם ברץ , דוד ורדי
ברזילי :
אהרון מסקין
חזקיהו :
בנימין צמח
פלטיאל :
ברוך צ'מרינסקי
מרתוס :
בנו שניידר
בתואל :
אהרון מסקין
שמעון העיוור :
אליהו ויניאר
תרצה :
אינה גובינסקה
תמר :
חווה יואלית , בת ציון
אורולה :
אינה גובינסקה , חנה הנדלר
נעמי :
חנה הנדלר
פורה :
אדלמן חוה
קולות מאחורי הקלעים :
אליהו ויניאר

"היהודי הנצחי" הוצג בשני נוסחים : הראשון בדצמבר 1919, השני בשנת 1923.

 

בכורה במוסקבה: 1919 , בכורה בארה"ב 1927

 

המחזה מבוסס על אגדה היהודית העתיקה כי ביום שנחרב בית המקדש על ידי הרומאים נולד המשיח הגואל.

 

המחזה מספר על איכר, שדבר נבואה נודע לו שבקריית ארבע (שמה התנ"כי של חברון) נולד המשיח. הנביא הולך למקום, ולהפתעתו מוצא את תושביו בשיגרת היומיום. גם זקני העדה מטילים ספק בנבואתו כי בעירם נולד המשיח, והם מבקשים אותות ומופתים.

 

דבר חורבן בית המקדש מגיע בינתיים לאוזניהם של שליחי העדה, המבשרים את הבשורה. אשה צעירה מבקשת כיסוי לבנה מנחם, אשר נולד ביום חורבן בית המקדש ועל כן הוא שנוא עליה.

 

כאשר שומע הנביא על כך, הוא טוען כי בנה של האשה הצעירה הוא המשיח.

 

בסוף המחזה יוצא הנביא בראש ההמון לפגוש את אם המשיח. אך פתאום מתחוללת סופה והמשיח נעלם ברוח. כל מה שנותר בידי הנביא לעשות הוא, לנדוד מארץ לארץ לחפש את המשיח האובד.

 

 

 

מתוך מכתבו של ד"ר אהרון אייזנשטיין שהיה רבה הראשי של העיר סטניסלבוב והלך יחד עם כל הקהילה לטבח ע"י הנאצים. המכתב נשלח מקרקוב, כאשר היה תלמיד האוניברסיטה, ביום 25.5.1926.

 

"...שהה אצלנו התיאטרון העברי היחידי בגולה "הבימה":  לא משורר אני ולא בן משורר שארגיש את הכח והיכולת להביא לפניכם מה שראו עיניי ורחשו נימי לבבי. מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה מימיו והשמחה הייתה כפולה ומכופלת. שמחה המתעוררת בכל לב יהודי רגיש לשמע הלשון העברית היפה והמצטלצלת..."

 

"... לא אפריז על המידה אם אכתוב לכם כי לית בר-נש בקרקוב ובכל סביבותיה, אפילו מדלת העם, שלא ראה לכל הפחות פעם אחת את "הבימה", לווה ורץ לראות את פני "השכינה". "הבימה" החרידה את כל היהודים מרבצם ואפילו שונאי המילה העברית קשרו לה כתרים של תהילות ותשבוחות. עלה בחלקי לראותה שתי פעמים ב"חלום יעקב" וב"יהודי הנצחי".

 

"...השפה העברית ! שפת מוסיקה כזו שומעת האוזן רק לעיתים רחוקות. מעולם לא ציירתי לי איך אפשר שישחקו בשפה זו כמו בכל לשון ולשון".

 

" ...מובטחני כי "הבימה" פעלה הרבה יותר לציוניות ממאה מטיפים ומאלף אסיפות פומביות. רחשה אוהבי שפת עבר ומאמינים בתחייתה.

 

כל מי שראה את "היהודי הנצחי"... נהפך בין רגע ליהודי גמור, העומד הכן להתמכר בעד עמו. זאת ראיתי ורחשתי והכל נעשה לי לאגדה. ואין מקשין על אגדה."