לא אמות כי אחיה
מס' הצגה: 72
הצגת בכורה: 06/05/1944
מספר הצגות: 59

יוצרים


מאת :
ד. ברגלסון
עיבוד :
ש. שלונסקי
תרגום :
צבי פרידלנד
בימוי :
צבי פרידלנד
תפאורה ותלבושות :
א. אלחנני
מוסיקה :
א. בוסקוביץ

שחקנים


אברהם בר :
אהרון מסקין
פרידה :
אברהם ברץ
גלינה :
בת עמי אלישיב-פינקל
ישקה :
חנה הנדלר
פנסנקו :
מנחם בנימיני
פבלו :
י. שולמן
חיה גרנט :
תמימה יודלביץ
מישה :
נחום בוכמן
ברוך :
ארי קוטאי
ואניה :
שלמה ברוק
פרופ' קרונבלוט :
מנחם גנסין
פישל ברודצקי :
אהרון מסקין
רב יונה :
דוד ורדי
נסטיה :
בת עמי אלישיב-פינקל , ניורה שיין
מפקד בצבא האדום :
יהודה רובינשטיין
הונחבק :
אברהם ניניו
נערה ראשונה :
רעיה גולדין
נערה שניה :
גאולה אברבאיה
עיוור :
חיים אמיתי
בנו :
עדה טל
ברנדקה :
ארי ורשבר
גב' גינתר :
ע. ברגלס
פלדפבל :
יהודה רובינשטיין
ניזובודקה :
רפאל קלצ'קין
כפריים, אזרחים יהודיים :
תלמידי ביה"ס הדרמטי

 

סיפורו של אברהם בר ,יהודי המתגורר בברית המועצות, ששכל את בנו הראשון במלחמת העולם הראשונה ואת בנו השני במלחמת העולם הנוכחית. למרות בשורות איוב  אלה רוחו אינה נשברת.

 

יחד עימו עובד הפרופסור קרונבלוט. עם פלישת הנאצים מגלה הפרופסור לאברהם וליתר חבריו לעבודה שגם הוא  יהודי. הצהרתו של קרונבלוט מפתיעה את אברהם בר שאינו מבין מדוע רק כעת בחר הפרופסור לספר על יהדותו.

 

פרופסור קרונבלוט מכיר היטב את הגרמנים ויודע שלא ניתן להתחמק מידיהם, לכן  מחליט לשים קץ לחייו. אברהם מתקיף את קרונבלוט וטוען בפניו שגם הוא יכול היה להתאבד, אך מה בנוגע לבתו, לנכדיו, שבמותו ישאיר אותם יתומים. האם גם הם צריכים להתאבד בשל היותם יהודים?

קרונבלוט משיב לו שהוא, אברהם, כיתר היהודים הסובייטים, התערו בחברה המקומית הודות לבניהם ובנותיהם שנהרגו כגבורים בצבא האדום , לכן אינה נשקפת סכנה לחייהם.

 

אברהם בר אינו מסופק מהתשובה וממשיך להקשות על פרופסור קרונבלוט : גם קרונבלוט עוזב את כלל ישראל , שלמרות כל הרדיפות , האינקוויזיציות והגירושים מארץ לארץ לא שלחו יד בנפשם.

 

על שום מה יעזוב פרופסור את עמו, שעם כל הצרות והגזרות לא פסק מלהכריז לאורכה ולרוחבה של התבל כולה : לא אמות, כי אחיה !

 

 

הצגת המחזה בישראל עוררה את אחד הפולמוסים הסוערים ביותר שהיו בציבור הישראלי סביב הצגת תיאטרון. ראשיתו של הפולמוס בהתפרצותו של הסופר גרשון שופמן בעת הצגת הבכורה. דיווח על כך בעיתון הבוקר בתשעה לחודש מאי 1944 : בהצגה "לא אמות כי אחיה" אירע אינסידנט. במערכה השניה, בשעת שיחה המתנהלת על הבמה בין קצין גרמני לבין חייט יהודי, קם פתאום ממקומו הסופר מר ג. שופמן וצעק פעמים אחדות כלפי השחקנים : "זהו חוסר טעם, תפסיקו את ההצגה הזאת". בקהל קמה מהומה, אולם ההצגה נמשכה. מחאתו של שופמן שמשה אתמול נושא לשיחות היום בתל אביב.

 

לתקרית היה המשך על בימות ציבוריות שונות וגם בעיתונות נמצא לו ביטוי לא מבוטל. גרשון שופמן עצמו, ראה צורך להסביר את התפרצותו בזמן הצגת הבכורה. ברשימה קצרה שפרסם ב"דבר" : הוציאוני מגדרי, בעיקר טיב הביום ומומנטים מסויימים בו. קודם כל, לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי. לא די שראינוהו שם ? ...האין משום חילול הארץ ו"הבימה" בעצם הדקורציה ? ... ולשם מה ולמה שואל אני עליי לראות פרטי התעללות נאצית, פרטים איומים בביצועם של שחקנים יהודים, שישימו עצמם נאצים, ודווקא נאצים אימפוזאנטיים ! כמה אי טבעי ומשונה כל העניין, כיצד ילדים מובלים לטבח - ועוד ועוד - והכל בפיקודו של הנאצי האלגנטי והיפה כל כך?

וכאן קבור הכלב ! כמה יגיעות הושקעו באיפורו של הקצין הגרמני הזה, כדי להראותו לנו בכל הגלוריה שלו. הלא ראיתי נאצים די והותר, אבל נאצי "נהדר" כזה לא ראיתי.

 

"מה היא האמת האמנותית המסוגלת למסור על הבמה את אימת הימים האלה ? היכן המידה ? איה הגבול של המותר והאסור ? מה כוחו של נטורליזם ואיה מתחיל הסמל ? הייתכן שגיבוב זוועות על הבמה ימסור בפועל ממש את הרגשת הזוועה ואת רוח הזמן."

לאה גולדברג, "משמר" 16.05.1944

"בבחירת המחזה "לא אמות כי אחיה" גילתה "הבימה" עוד פעם עוז רוח אמנותי ונכונות של נאמנות לדרכה. בחירת המחזה יש בה גם ממידת הגבורה של התמודדות אמנותית"

ד.ב. מלקין, "משמר" 19.06.1944

"המציאות הניתנת ב"לא אמות כי אחיה" היא כה איומה, כה היולית באכזריותה, כה משוועת בזוועות תופת, שאין אנו יכולים לקבלה כמות שהיא, ללא עיבוד כלשהו ללא "עיכול", ללא ייצוג הראוי לשמו. הדברים הינם קשים ואיומים כדי שנוכל לשומעם ללא הסוואה אמנותית כלשהי."

חיים גמזו, "הארץ", 12.05.1944