שאול
מס' הצגה: 92
הצגת בכורה: 07/05/1949
מספר הצגות: 9

יוצרים


מאת :
מכס צוויג
תרגום :
י. הורוביץ
בימוי :
שמעון פינקל
תפאורה ותלבושות :
משה מוקדי
מוסיקה :
עמנואל עמירן (פוגצ'וב)

שחקנים


שאול המלך :
שמעון פינקל
שמואל הרואה :
אהרון מסקין
דוד :
ארי קוטאי
יונתן :
שרגא פרידמן
מיכל :
נחמה דוידית
אבנר :
שמואל רודנסקי
עמרי :
שלמה בר-שביט
אבישי בן צרויה :
רפאל קלצ'קין , נחום בוכמן
נתן :
חיים אמיתי
אליפז :
מרדכי בר
אביתר :
שמואל סגל
אגג :
רפאל קלצ'קין , נחום בוכמן
עוג :
שמואל סגל
בעלת אוב בעין דור :
פאני ליוביץ

הקרב עם העמלקים. שמואל הנביא פוקד על שאול להשמיד את עמלק ואת מלכו.

 

אחרי הנצחון מובאים אל שאול אגג מלך עמלק ובנו עוג. שאול חורץ עליהם דין מוות, אך מכיוון שהוא רואה את אגג  כאדם ולא רק כאויוב,  הוא חס על נפשו ואוסר להמיתו.

 

שמואל הנביא דורש ממנו לקיים את מצוות האלוהים וכשזה מסרב לו, הורג שמואל בעצמו את אגג.

 

לאחר המעשה הוא מתנבא שבגלל העבירה תלקח המלכות משאול ותמסר לאחר טוב ממנו.

"המחזה נכשל ראשית משום שהוא מעין נסיון לאינטרפטציה מודרנית תוך היצמדות חסרת הצדקה למליצה מימי תקופת ההשכלה. המחבר בחר לתת לכתובים פירוש חדש, פסיכולוגי כביכול תוך תוספות ועיוותים ששיטחו את הדמויות התנ"כיות ולא יצרו ערכים חדשים שיהיו שקולים כנגד השינויים שהוכנסו באמת ההסטורית. כיצד נטל לעצמו המחזאי חירות לשנות את הכתוב ? והרי היצמדות קפדנית לכתוב הייתה חושפת ניגודים דרמטיים עזים המחכים למשורר-דרמטורג.

ומכיוון שטושטשו הניגודים , טושטו גם הדמויות. שאול שנקלע אל המלוכה על כורחו, הוא אדם בעל אמביציות מדיניות עזות, תקיפות של עריץ ומצבי רוח הפכפכים. שמואל, אינו נביא קנאי, אלא סבא טוב. דוד אינו יריב בעל מזימה אלא נער קטן וחמוד נקלע בין אהבתו לשאול והרגשת החובה לגבי שמואל.

לבמאי ש. פינקל לא הייתה קונספציה מסויימת לגבי הצגה זו. לעומת התפאורה המסוגננת, האבסטרקטית במקצת, המשחק והתלבושות הם ריאליסטיים ובלתי משכנעים. אפשר שהצגה זו תלמדנו כי התיאטרון ככול שאר צורות האמנות, אינו סובל אקלקטיות ותחליפים. בלי חזון שירי אין לגשת למחזה תנ"כי וכל הניגש חייב לגשת ביראת כבוד שסופה שמביאה כבוד על בעליה.

חיים גליקשטיין. מתוך עיתונות התקופה. 7.05.1950

"במשך כשלוש שעות ישב הקהל באולם והקשיב ללשון יפה , לרעיונות נאים, אלא שאינם מצטרפים יחדיו. פרגמטיות מדאיבה, עד שאיש לא יכול היה לומר בוודאות גמורה : במה זכתה להיות מוגשת כשי ליום עצמאותנו. והאם המרכז הדרמטי צריך היה להיות הטראגיזם שביחסי שאול ודוד האוהבים איש את רעהו, אך אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

במחזה שלפנינו נעדרת העלילה. עיצובן של כמה דמויות מאכזב. בראש ובראשונה מאכזב דוד. היכן הילת המלכות הקורנת מיישותו, מפניו, מתנועותיו של דוד הרועה העתיד להיות מלך ? שאול המלך, איש הרגש, איש רדוף פחדים ואכול סיוטי בלהות, גם הוא מופיע בדמותו של פינקל בצורה שאינה מתקבלת על הדעת מנקודת מבט הנאמנות למסורת ומבחינת ההיגיון הפסיכולוגי.

מרכז ההצגה, מבחינת המשחק, הוא מסקין. הוא ידע לצקת בכשרונו הכביר את דפוסי נשמתו של שמואל הנביא. הוא ידע להיות קשה ברגע האחד ורך ואנושי מאוד ברגע אחר. מכל שחקני 'הבימה' מסקין הוא השלם ביותר, הגדול ביותר בראשוניות רחשיו ובמגע ההדוק שלו עם אותן נימין סמויות המהוות את האישיות האמנותית. אכן האיש הזה, מסקין, ראוי לכבוד ולהערצה ולאהבת כל אוהבי התיאטרון וראוי הוא לעטרה : גדול שחקני ישראל.

ד"ר חיים גמזו. "הארץ". 7.05.1950