איציק ויטנברג (ציפור הגטו)
מס' הצגה: 218
הצגת בכורה: 07/05/1966
מספר הצגות: 110

יוצרים


מאת :
חוה רוזנפרב
תרגום :
י בן-מרים
בימוי :
ישראל בקר
תפאורה ותלבושות :
דוד שריר
מוסיקה :
אדי הלפרין
תאורה :
נתן פנטורין

שחקנים


שלומיק :
נפתלי טל
פאליק :
יחיאל טאובר , יצחק אוסיקזון
הרופא :
ארי קוטאי
ברוך :
ישראל רובינצ'יק
צפורה :
ציפורה פלד
רבקה :
סוניה שפטל
לאה :
חנה הנדלר
משה :
רפאל קלצ'קין
נערה הבת :
יעל יעקב
אשה א' :
גילה קריב(צ'קרובה)
אשה ב' :
ברוריה אביעזר
אשה הקוראת :
סיה לירן
שרהקה :
תקוה מור
פריידל :
עליזה קאר
איציק ויטנברג :
מישא אשרוב
דינה :
פנינה פרח
יונה :
ליאו יונג
אדזה :
דליה פרידלנד
אסתר :
יעל דרוינוב
שלמה :
אלכס פלג
כץ :
רפי נתן
זלמן :
ניסים עזיקרי
יעקב :
דוד סמדר
אברהם :
אלכס אנסקי
יעקב גנס :
יהודה אפרוני
מאשה :
רות שאלק
ליטווין א' :
דוד אברבנל
ליטווין ב' :
אילן תורן
שליח היודנראט :
מיכאל ריסקי

איציק -ליאו ויטנברג מפקד  פ.פ.א (ארגון הפרטיזנים המאוחדים)  בגטו וילנה עשה רבות לחישולו של כח יהודי לוחם.

 

בליל ה - 16 ביולי 1943 הוא נאסר, אך שוחרר ע"י חבריו הלוחמים בגטו.

 

הגסטאפו העמיד אולטימטום למאסרו באם תוך 24 שעות לא יסגיר את עצמו יחרב הגטו כולו. מחמת איומי הגרמנים להתנקם בגטו כולו ועמדתו הבוגדנית של היודנראט ופחד ההמונים, מסר איציק ויטנברג את עצמו לידי הגסטאפו.

 

לפי שמועה התאבד בתא המאסר. בן 34 היה במותו.

"המחזה של חוה רוזנפרב הועלה בתיאטרון 'הבימה' גם ע"י הסופרת וגם על ידי הבמאי ישראל בקר ברגש רב ותוך זהירות שלא לגלוש לא לסנטימנטליזם בכייני מכאן ולא לגלוריפיקציה נמלצת מכאן. הדרך שבה בחרה הסופרת ובעקבותיה הבמאי, הייתה - ליקוט קטעים רפורטאז'ים משובצים באינטרלודים פיוטיים. אך התוצאה הבמתית לא הצדיקה את המאמץ ובוודאי שלא עמדה בשום יחס לגודלו של הנושא. אולי תקופתנו אינה בשלה עדיין להעריך ולגבש את הפרק הנורא הזה בתולדות עמנו.

נחמן בן-עמי. "מעריב". 15.05.1966

"הבמאי ישראל בקר השקיע בהצגה מאהבתו הגדולה וחרדתו מפני הנושא הנורא. אולי סגולות אלה מנעו ממנו חיתוך חד בגופה של הדרמה שהוא גם חיתוך הביטוי. הוא שאף בוודאי לפשטות ואמת בפשטותה. אך הדברים האלה רחוקים ונשגבים וכגודל הפליאה בפני המבחן שהועמדו בו היחידים והכלל, כן כבדה השליחות שנטל על עצמו התיאטרון בבוחרו בנושא זה, העולה כשמש שחורה על כל מושגינו ומידותינו. ועד ליצירת המחזה והתיאטרון בעלי העוצמה הדרושה, לא נותר אלא לחוש את אוזלת ידינו ואת הכאב על כך.

עזרא זוסמן. "דבר". 20.5.1966